חינוך אמיתי בתקופה לא אמיתית

"פוסט מודרניזם" הינו כינוי לתקופה שאחרי (פוסט) התקופה המודרנית.

לתקופה זו מאפיינים רבים, ערכיים, פילוסופיים, כלכליים, טכנולוגיים וחברתיים, חלקם שנויים במחלוקת.

בסדרת המאמרים הנוכחית ידון אחד המאפיינים של רוח התקופה ה"פוסט מודרנית", עם השלכה לתחום החינוכי.

במילים פשוטות, המאפיין הוא, שבתקופה הפוסט מודרנית (לכאורה) אין מה לדבר על אמת מוחלטת.

התקופה הפוסט מודרנית דוחה את הערכים של התקופה שקדמה לה, (התקופה המודרנית), וביניהם הערך התופס שיש אמת מוחלטת בעולם, ושיש לשאוף אליה, וללכת בדרכה.

במילים אחרות, ניתן לקרוא למאפיין זה "קץ האידאולוגיה", ותפיסת כל אמת וכל אידאולוגיה כיחסית, וכמסוכנת.

כבר בבואנו לדבר על עיסוק בתורת אמת, נגיע לידי התנגשות חזיתית בין לימוד התורה, ובין התקופה הפוסט מודרנית וערכיה.

בנוסף, "קץ האידאולוגיה" גם שומט את הקרקע מתחת לכל תהליך חינוכי משמעותי, מכיוון שתמיד תהליך זה, בעיני המתבונן הפוסט מודרני, ייחשב כיחסי, בעייתי, וכמוטל בספק.

ומיד יתייצב (ובצדק) לומד תורת האמת, והמחנך הבטוח בדרכו, ויאמר, שהאמת מנצחת את כל הספקות. בנוסף, יאמר אותו אדם, שהדיאלוג עם הספק, ההכרה בספק, וההכרה בתקופה הפוסט מודרנית, הם עצמם הבעיה, והחולשה, וטוב יעשה כל מי שידבק באמת הברורה שלו, ויזכור ש"עמלק" בגימטריה "ספק", והציווי אומר בפירוש: "מחה תמחה את זכר עמלק".

בשלב זה, נצביע על שתי בעיות מהותיות איתן יש להתמודד.

האחת, היא שבבואנו לעסוק בחינוך, יש לנו קהל יעד. ואם קהל היעד כבר נגוע בתפיסה הפוסט מודרנית (אותה הוא צורך בתקשורת, ברשתות החברתיות, באמצעים הטכנולוגיים האלמנטריים ביותר ובאווירה הכללית שאיכשהו חודרת לכל מקום), באיזשהו מקום הוא כבר לא רלוונטי לעשיה החינוכית ולקבלת דיבור שמבחינתו מתיימר להיות אמיתי. נוצר דו שיח של חרשים במלוא מובן המילה.

לא פעם, יהיה צורך ללמוד לדבר בשפה שלו, כדי ליצור איתו קשר בסיסי, והבעיה היא שהוא מדבר בשפה פוסט מודרנית.

והשניה, שהיא מהותית יותר, היא שמדובר באתגר אמיתי, איתו יש להתמודד. אם נתבונן לדוגמה בדרכו של הראי"ה קוק זצ"ל להתמודד עם בעיית הציונות החילונית, נראה שעל פניו למדנו ממנו מסר חשוב והוא, שבציונות החילונית יש מקום בבניה החומרית של החזרה לארץ ישראל, מה שהיום מקובל על כל הציונות הדתית.

אך זהו לא הלימוד העיקרי מדרכו של הרב. ומדוע? מניטו (הרב יהודא לאון אשכנזי זצ"ל) אמר שתלמיד אמיתי של רב הוא לא מי ששמע מה אמר הרב, גם לא מי שהבין מה אמר הרב בעבר, על מקרים כאלו או אחרים. תלמיד אמיתי הוא תלמיד שיודע לומר מה הרב היה אומר היום, באתגר חדש, כאשר הוא כבר אינו נמצא.

אולי האדם החסר ביותר בתקופה זו הוא הראי"ה קוק, אך ברור לכל שאם הוא היה חי בתקופתנו, היה לו מה לומר עליה, ועל חלקה בתהליך הגאולה בו נמצא עם ישראל.

אם כן, המסר העמוק יותר שניתן ללמוד מדרכו של הראי"ה קוק לגבי הציונות החילונית הוא לא רק שמדובר בחלק מאתחלתא דגאולה, אלא בעיקר שיש עניין להתבונן בה, אבל לא רק בה. המסר העיקריי הוא שצריך להתבונן. להתבונן בתופעות מורכבות בחיים האנושיים והיהודיים לעומק, ולהבין מהי נקודת האמת והקדושה שבהן, והיכן מקומן על רצף הגאולה.

לא לחנם עולא ורבה (על פי הגמרא במסכת סנהדרין) לא רצו להיות בתקופת עקבתא דמשיחא ואמרו שהמשיח יבוא אך הם אינם רוצים לראותו (ייתי ולא אחמיניה). אך רב יוסף תפס תקופה זו כזכות, ואמר שהלוואי שהמשיח יבוא, ושהוא יזכה לשבת בצל גלליו של חמורו של המשיח (כאשר מבחינת הפרשנות הבסיסית, החמור מסמל ההופעה החומרית של המשיח, הגללים את פסולתה, והצל הוא החושך שהפסולת יוצרת, אכן תיאור מדוייק לתקופתנו).

אם כן, לסיום חלק זה, נראה שיש עניין למצוא את ה"אמת" שבתקופה הפוסט מודרנית, ואת ה"אמת" והמסר שב"חוסר האמת", ובנוסף, להתייחס לאותו קהל היעד החינוכי שלעתים אינו יודע זאת, אך הוא אינו יודע לעכל אמת.